נשים מאופטלגין, גברים מאדוויל

בהמשך לבלוג הקודם, על דו"ח סיבות המוות בארץ, עולה בעצם הנושא של רפואה מגדרית. אם תשימו לב, יש חלוקה אחת ראשונית ועיקרית במדידה של נתונים רפואיים – גברים ונשים. נכון, יש עוד כמה אחרי זה, אבל זו באמת החלוקה הכי בסיסית – למה? אז באופן לא מאוד מפתיע התשובה היא שיש הבדל בתמותה וחולי בין נשים לגברים, אבל באופן מאוד מפתיע עולם הרפואה מכיר בשוני הזה רק בשנים האחרונות.אז מה ההבדלים? חוץ מההבדל הברור באברי הרביה, ובעובדה שנשים יכולות ללדת ילדים, הבדל שהיה כמובן ברור כל השנים, ונכנס לקטגוריה של "רפואת נשים", ישנם הבדלים נוספים. הרפואה לא לקחה בחשבון שנשים אינן גבר עם רחם, ושהביולוגיה שלהן שונה, ולא כל מסקנה שעולה ממחקרים רפואיים בגברים, חלה אוטומטית גם על נשים. ידעתם למשל שהמח הנשי מפריש הרבה פחות סרטונין מזה הגברי? סרטונין הוא חומר נוגד דיכאון שמפריש המח, מה שכמובן גורם להופעה של יותר דיכאון בנשים מאשר בגברים. עוד דוגמא - הזמן שלוקח למערכות הנשיות לפנות תרופה מהגוף הוא הרבה יותר מהיר מזה של גבר? ומצד שני התרופות שוהות אצל אישה במערכת העיכול הרבה יותר זמן. זה כמובן אמור להשפיע על מינונים של התרופות שנשים מקבלות והדרך שבה הן צורכות אותן.גם סימפטומים למחלות יכולים להיות שונים לחלוטין בין נשים לגברים, כמו למשל – התקף לב. רוב הרופאים מכירים היטב את הסימפטומים שחווים גברים – לחץ וכאבים בחזה, קוצר נשימה או נימול וכאבים המקרינים לצד שמאל. אצל נשים התקף לב יכול להתבטא כעייפות גדולה, כאבים בלסת, בחילה ואי נוחות בבטן, ואפילו כאבים בגב העליון. בגלל חוסר המודעות לכך, הרבה שנים היה עיכוב או אפילו טעות באיבחון של נשים עם התקף לב, מה שאתם יכולים לשער, גרר תמותה גבוהה יותר.זוכרים את הנתון שאומר, שעד גיל 75 גם נשים וגם גברים מתים בעיקר מסרטן, אבל בגיל 75 מחלות לב עוברות להיות במקום הראשון אצל נשים? זה נתון שמשקף שני דברים מרכזיים – 1. נשים וגברים שונים מאוד בסיכון שלהם לקבל התקף לב עד.... גיל המעבר. אחרי גיל המעבר, כשהפרופיל ההורמונלי של האישה משתנה (אם אתם מתעקשים רמות טסטוסטרון עולות ואסטרוגן יורדות), הסיכון הזה משתווה. 2. ברגע שהסיכון משתווה, ויותר נשים מקבלות התקף לב, ומגיעות למיון עם סימפטומים נשיים, הרופאים לא מזהים בזמן את המצב, והן לא מקבלות את הטיפול הנכון . עזבו את הרופאים, גם אותנו הנשים מחנכים איך הסימפטומים אמורים להראות, וכשיש סימפטומים אחרים, הרבה נשים לא מבינות בכלל שמה שהן חוות זה התקף לב ובעצמן בטוחות שהן סתם בלחץ, או אכלו משהו לא טוב, ולא מגיעות בכלל למיון.אמרתי שגם לפולניה יש קשר לזה, אז מתברר במחקרים שנשים גם מתעכבות בבקשת עזרה. כשגבר מרגיש את הסימפטומים הוא רץ למיון, נשים אומרות לעצמן – תפסיקי להתפנק, יש לך עוד כמה מטלות לעשות ורק אחרי שעות, ולפעמים אפילו ימים, אחרי שהן שמות עוד מכונת כביסה, דואגות לעוד בישול קטן, או מוציאות את הנכדים מהגן, הן מבינות שאין ברירה וצריך להגיע למיון – לפעמים מאוחר מדי...תוסיפו לזה את העובדה שהרבה מהתרופות שניתנות היום להתקפי לב פועלות ביעילות נמוכה יותר ואפילו גרוע מכך על נשים לעומת גברים והרי לכם התוצאה - 24% מהגברים שחווים התקף לב ימותו תוך שנה, אצל הנשים – מספר כמעט כפול...ישנן גם מחלות נשיות – מחלות שמופיעות הרבה יותר בנשים מאשר בגברים, בגלל ההבדלים הביולוגיים השונים, למשל מחלות אוטואימוניות – מחלות שבהן מערכת החיסון של הגוף טועה, ותוקפת בטעות מערכות של הגוף כאילו היו פולש זר. כנראה שמערכת החיסון אצל נשים פעילה יותר, ולכן הן חולות יותר במחלות אוטואימוניות כמו זאבת (לופוס), פיברומיאליגיה ועוד. זה כמובן אמור לשנות את החיסונים והמינונים שלהם בין נשים לגברים. אנחנו יודעים שזה לא באמת קורה כרגע. נשים וגברים מקבלים את אותם חיסונים באותם מינונים.אז איך זה קרה? איך פספס עולם הרפואה את הנשים? פשוט, כי המחקרים נעשים רובם על גברים בלבד. 2/3 מהמחלות נחקרים על גברים בלבד. ההשערה היא שמדובר בשילוב של שליטה גברית בעולם הרפואה, והנחיה שניתנה בשנות ה 70 של מאה ה 20 שלא להכליל נשים בניסויים בעקבות טרגדיית הטלאומיד שגרמה ללידת ילדים עם עיוותים בגפיים בגלל תרופה שנעשה בה ניסוי על נשים. ההנחיה הזאת שונתה בסוף המאה ה 20 ויצא חוק שמחייב לשתף נשים בניסויים. זה קורה באופן די חלקי, מה גם שרוב הניסויים הם לטווח של עשרות שנים קדימה, כך שעדיין לא רואים את התוצאות בשטח.