לא באמת. לא באמת כי זה לא באמת סם. אז מה זה בכלל ריטלין, ולמה שוב הוא עלה לכותרות?
בסוף השבוע התפרסם בעיתון הארץ טור של יעקב אופיר, פסיכולוג שעורר שוב את הדיון בנושא הפרעות הקשב והטיפול התרופתי בהן. איך אני יודעת שזה עורר? קודם כל כי ברשתות החברתיות יש תגובות לזה, ודבר שני, כי אמא שלי צלצלה לשאול אם לגזור ולשמור לי את המאמר. כן, יש לה מנוי דיגיטלי להארץ, לא, היא לא הפנימה שכבר לא גוזרים ושומרים, שאפשר פשוט לשלוח לינק. בטוחה שאתם מכירים את זה. אבל סטיתי מהנושא....
זה לא חדש הדיון הזה. הנושא של הפרעות קשב וריכוז מעורר דיון כל פעם שהוא עולה לאוויר. ברור שזה נושא טעון, ילדים עם הפרעת קשב הם תופעה חדשה יחסית למערכת, ודי ברור שאף אחד מהצדדים – לא הילדים, לא ההורים וגם לא מערכת החינוך, יודע עד הסוף איך באמת צריך לטפל בזה.
הילדים הואשמו שנים בעצלנות וטיפשות, ועכשיו פתאום מתברר שמדובר לפעמים בילדים מוכשרים ויצירתיים, פשוט עם קושי לשבת על הכסא וללמוד בשיטה המקובלת, המערכת והמורים, עשו אולי שימוש יתר בנושא האיבחונים והריטלין, כי פתאום נתנו להם מונח קסם שיכול לפתור להם בעיות משמעת, חינוך, ועומס בכיתות. בקיצור, כמו כל דבר שהוא יחסית חדש, אף אחד לא ממש יודע איך להתמודד איתו.
אני ממש לא הולכת להכנס לתוך הדיון, מי שרוצה לקרוא את דעתו של אופיר מוזמן להכנס למאמר שלו בהארץ –
רוצים לשמוע קצת את הצד השני, פוסט שעלה ברשת ונותן את הדיעה ההפוכה בנושא - https://www.facebook.com/sglezerman/posts/10156838733849620
אבל אני לא פסיכיאטרית, ולא נוירולוגית, ולא מומחית רפואית, אני יכולה להביא לכם רק את המידע, ודעתי הפרטית, ותשפטו בעצמכם. אז נתחיל עם ההגדרה –
נכון, אופיר צודק שמדובר על משהו שהמוגדר כהפרעה ב"תנ"ך" של ההפרעות הפסיכיאטריות, ה DSM, וזו הפרעה נוירו התנהגותית, שמאופיינת בירידה קבועה ביכולת הקשב, ורמות גבוהות של אימפולסיביות, באופן חריג מקבוצת הגיל של הילד.
מי שעבר אי פעם איבחון יודע שיש להפרעה הזאת כמה מדדים שנמדדים למשל במבחנים הממוחשבים – אימפולסיביות היא אחת מהן, אבל גם תשומת לב או קשב (או איך שלא מתרגמים attention), היפראקטיביות ותזמון נבדקות. כל אלו אמורים בסופו של דבר לשקף יכולות ותגובות לסביבה ויש להם הגדרה של מצב נורמלי, ושל מצב שחורג מהנורמה.
יש גם התנהגויות שקשורות לזה, אם ראיתם פעם שאלון איבחון, אתם בטח מכירים אותן – שקרים, גניבות, התקפי זעם, ליקוי בשליטה על דחפים, שזה בעצם בעיה ביכולת דחיית הסיפוקים, ועוד דברים, שבתור הורים נראים לנו כמו קווי אופי, אבל מתברר שאלו התנהגויות שנובעות מההפרעה, והן חוזרות בהרבה מהילדים שסובלים ממנה.
את האבחנה עושים דרך שאלונים להורים ולגורמים החינוכיים - המורה או הגננת, ויש גם מבחנים שנבנו במיוחד לאבחנות האלו כמו קונורס, או מבחנים ממוחשבים כמו טובה או מוקסו.
כמו הרבה הפרעות, יש להן גם חברות שהולכות איתן – הפרעות נוספות שבאות הרבה פעמים יחד כמו, חרדה, טיקים, ועוד כל מיני דברים טובים ויפים.
הטענה של אופיר – זו לא הפרעה, גם הומוסקסואליות הייתה פעם רשומה כהפרעה, והבינו שהיא קו אופי ואין צורך לתקן אותה או לטפל בה. כמו עם הומוסקסואליות, החברה צריכה פשוט לחבק את האנשים האלו, ולתת להם לחיות כמו שהם רוצים, ואיך שנכון להם ולא לכפות עליהם את החוקים שלא מתאימים להם. אלו פשוט קווי אופי שונים, שלא מתאימים למערכת מיושנת....
טוב, יכול להיות שהוא צודק בחלק מהדברים, אבל זה לא משהו חדש. נושא הגדרת הנורמליות נדון הרבה בפילוסופיה וסוציולוגיה, וכבר במאה ה 19 אמר פוקו שגבולות הנורמליות נקבעים על ידי החברה, ומה שפעם היה נורמלי, כי הוא תאם נורמות של חברה מסויימת, הפך פתאום ללא נורמלי ולהיפך.
אבל מה לעשות, גם ילדי ה ADHD חיים בחברה שלנו, ואלו הנורמות שלה. האם היה צריך לשנות את גבולות הנורמלי? אולי, אבל זה לא המצב כרגע. וכרגע אנחנו רוצים שלילדים שלנו יהיה טוב, שהם ישתלבו בחברה ולא ינשרו לשוליים רק כי ההפרעה שלהם, או לחילופין קווי האופי שלהם לא עומדים בסטנדרטים של הנורמות החברתיות היום. מקרה קלאסי של הבחירה בין להיות צודק ללהיות חכם...
גם אם הבעיה היא בחברה, אף הורה כרגע לא ישנה בין לילה את החברה או את מערכת החינוך שמעמיסה 40 ילדים בכיתה עם צוותים שלא תמיד מתאימים להם, עם לחץ והישגיות, ושיטות לימוד שהגיעו אי שם מהמאה ה 18. בסופו של דבר, צריך להתאים את האדם לחברה שמסביבו. כמו שאנחנו מחנכים את ילדנו לנימוסים, לנורמות ודרכי התנהגות מסויימות כדי שיתקבלו בחברה ויוכלו להצליח ולהתקדם, גם כאן, העובדה שאדם הוא למשל אימפולסיבי, לא ממש תקדם אותו בחיים, כשהוא יצרח על המורה שלו, או מאוחר יותר על הבוס שלו.
אז מה עושים? עוזרים להם לדכא את הקווים ה"מפריעים" האלו, על ידי טיפול תרופתי. ולא, למרות מה שכותב אופיר, אף אחד לא חושב שהטיפול התרופתי מרפא את ההפרעה, הוא רק מאפשר לילד בזמנים קצובים מאוד, לשלוט בתכונות שמפריעות לו כדי שיוכל ללמוד, להתקדם, וגם להשתלב בחברה שסביבו. ברגע שההשפעה של הכדור יורדת - וזה תלוי בסוג הכדור, הילד חוזר להיות הוא, עם ההפרעה שלו. את הזמנים של הכדור מחליטים יחד עם הרופא, יש כאלו קצרים של 4 שעות, יש כאלו ארוכים יותר, ויש כאלו שמחזיקים 24 שעות מסביב לשעון. ברוב המקרים הילדים לוקחים את הכדור רק בזמן לימודים, לא בשבתות ולא בחופשים. זה רק מראה שאף אחד לא רואה בהם ריפוי....
בואו נדבר קצת על ריטלין –
ריטלין היא תרופה וותיקה מאוד, שקיימת בשוק מאז שנות ה 50, ובטוחה לשימוש. ככל שתרופה וותיקה יותר, כך עולם הרפואה והמחקר יודע עליה יותר, ולכן היא בטוחה יותר. ריטלין נחשב התרופה השלישית ביעילותה מכל התרופות באופן כללי. זאת אומרת שמכל התרופות היא בין ה 3 הכי יעילות לטפל בהפרעה שבה היא אמורה לטפל. נכון, היא לא חפה מתופעות לוואי, וכמו כל תרופה יש אנשים שלהם היא אפקטיבית יותר, ויש פחות, יש אנשים שלהם היא עושה יותר תופעות לוואי ויש כאלו שפחות.
תופעות הלוואי השכיחות הן ירידה דרסטית בתאבון, עצירת גדילה, ולפעמים גם דכדוך ודיכאון. אבל, מחקרים מראים שריטלין משפר מאוד את מצבם של ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, ועוזר להם.
ריטלין אמנם נמצא בפקודת הסמים, אבל הוא אינו סם. נכון, אפשר לנצל אותו לרעה, לקחת מינונים לא הגיוניים, ולפגוע בבריאות, אבל הי.... זה נכון גם לגבי אקמול.
גם ההשוואה לקוקאין אינה במקום – נכון ששניהם פועלים באותה צורה – מגבירים את הפרשת הדופמין במח, אבל השוני בינהם הוא בקצב ובעוצמה שבהם הדברים קורים – קוקאין משפיע מהר וחזק, ריטלין באופן מדוד ולאורך זמן, ולכן הוא אינו גורם להיי, ואינו ממכר כמו הקוקאין.
צריך לזכור שילדים עם הפרעות קשב לא סובלים רק מבעיות בלימודים, הטמפרמנט שלהם, חוסר היכולת שלהם להשלים משימות, האימפולסיביות שלהם, כל אלו הם חלק מהפרעת הקשב, והן מייצרות להם בעיות ביחסים עם ההורים, האחים, החברים, ומאוחר יותר גם במקומות עבודה ובזוגיות. לכן, לאזן את הילדים האלו חשוב לא רק בשביל ציונים, אלא גם בשביל החיים עצמם.
היום יש מגוון רחב יותר של טיפול תרופתי, ולא רק ריטלין, ואם יש ילדים שריטלין לא מתאים להם מכל מיני סיבות, יש גם אופציות אחרות, ויש כמובן גם את הטיפולים שאינם תרופתיים כמו ריפוי בעיסוק, פסיכותרפיה ועוד, אבל גם פה, מחקרים מראים, שהם לא אפקטיביים כמו הריטלין.
אז נכון, גם המומחים מסכימים שאם ילדים כאלו היו יושבים בכיתה של 12 תלמידים, עם תמיכה של שיעורים פרטניים, ולמידה שכוללת יותר תנועה, וגישות אלטרנטיביות שאינן ישיבה על כסא במשך שעות על גבי שעות ולמידה פרונטלית, יש מצב שהם היו מסתדרים בלימודים בלי התרופות. אבל כרגע, כשזה לא המצב של מערכת החינוך, ועדיין בחברה שלנו, הישגים בלימודים הם מדד מרכזי להצלחתך בחיים אחר כך – כי מה תעשה בלי בגרות, ותואר ראשון היום בחוץ? זה פתרון שיכול לעזור להם לצלוח את המצב הקיים. ואני אפילו לא נכנסת לדיון של מה עושה לילד להיות כל הזמן התלמיד הגרוע, המפריע, עם הציונים הנמוכים בכיתה מבחינת ביטחון עצמי ותפיסת היכולת שלו. תאמינו לי, מנסיון, זה יכול לייצר הרבה יותר נזק מכל תרופה. ילד שחווה כל הזמן כשלון, ואין לו מה לעשות כדי לפתור את המצב הזה, הוא ילד שיוצא מצולק מאוד מהמערכת הזאת.
אולי העובדה שהפרעת קשב נראית חיצונית והרבה מהתופעות שלה נראות כמו תכונות אופי היא בעוכריה. הרי אם הילד שלכם היה סובל מכאבים כרוניים, שלא היו מאפשרים לו ללמוד, הייתם נותנים לו תרופה שתעזור לו נכון? אבל כאב כרוני הוא לא תכונת אופי. אימפולסיביות, שקרים, עצלנות, וחוסר הקשבה נראים כמו משהו שנמצא בשליטה שלנו, בניגוד לכאב. נראה לנו שבן אדם צריך להתגבר על הדברים האלו, להבין שלא עושים אותם, ולהתקדם. אז זהו, שבמקרה של הפרעת קשב, אלו לא תכונות שצריך להתגבר עליהן, או להתבגר וללמוד לא לעשות אותן. זה לא באמת בשליטה של הילד, ועכשיו, כשהדברים שהוא עושה מקבילים לכאב פיזי, נראה הרבה יותר הגיוני לתת לו כדור.
ועכשיו משהו אישי – כמי שחיה עם לא מעט אנשים עם הפרעות קשב מאובחנות, ולא קלות, מסביבה, אני מבינה את הקושי, מבינה את הבעייתיות בטיפול התרופתי, אבל גם מבינה את הקושי בחיים עם הפרעת קשב. לא רק לסביבה, אלא גם לילד/האדם עצמו.
Kommentare